עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

הצצה לחיים הלא כל כך נעימים שלי.
חברים
RainIm (not) fineTigerLilyרוזי
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
**********
18/12/2013 18:00
starry night
"אני חותכת."
"מה?!"
"מה ששמעת."
"את רצינית?"
"כן."
"כמה זמן את חותכת?"
"לא הרבה. בערך חודש."
"אוקיי..."
"את חושבת שאני משוגעת, נכון?"
"לא... סתם מחשבות."
"בגלל זה את בוהה בי ככה?"
"לא... לא התכוונתי לזה שאת משוגעת, סתם הרהורים."
"אה."
"אממ... לא יודעת מה להגיד לך על זה."
"זה בסדר. תשפכי. את חושבת שאני פסיכופתית, תגידי. את חושבת שאני דיכי, תגידי. אני מקבלת את הכל."
הבטתי בה במבט מלא אשמה.
לא מאמינה שיכולתי לחשוב שהיא החצי השני שלי. האמת, למה לי לספר לילדה בת 12 שאני חותכת? כדי לקוות שכולם בוגרים לגילם?
ופתאום רציתי לחבק אותה. לפצות אותה על זה שסיפרתי לה.
למה חשבתי שילדה בת 12 תקבל את העובדה שאני חותכת?
המחשבות חלפו לאט, כנראה עברו כמה דקות של שתיקה. 
"טוב, חשבתי על זה. זה לא עניין של לקבל אותך או לא, זה עניין של עד כמה אני בן אדם. אני לא חושבת שאת מטורפת. אני דווקא מאוד מכבדת אותך. אם את צריכה עזרה, בואי נדבר על זה."
היא אמרה את השורות לאט ובזהירות, כאילו כל מילה שגויה שלה תוביל לאסון.
"אין לי חשק לדבר על זה" אמרתי. "רק העניין מלהתמקד בנושא הזה יעשה אותי עוד יותר ממורמרת."
"טוב." היא שמטה כתפיים ביאוש. "רק תזכרי שאני תמיד אהיה לצדך. אפשר חיבוק?"
חיבוק? 
"אה.. אני לא בקטע כל כך. זה מביך, את יודעת."
"נו באמת, מה מביך? אל תהיי עד כדי כך חסרת חשק."
"טוב, אם את רוצה."
התחבקנו. התנועות שלה היו קצת מאולצות. כאילו היא עדיין לא מקבלת אותי כל כך כפי שאני.
"אוי, שיט. אני כבר חייבת ללכת הביתה. טוב, נתראה."
"חכי!" היא קראה לי. "אני מלווה אותך."
"טוב." אמרתי בחוסר חשק. "אם את רוצה. קדימה. בואי נזוז."
כל הדרך עברה בשתיקה. היא הלכה מאחורי, כאילו היא מפחדת ממני.
היו המון שלוליות על המדרכה. נהנתי לבעוט בהם ולפרוק עצבים.


בום!

בלי כל הכנה זה קרה. החלקתי בשלולית. הרגשתי את כל גופי כואב, כל סנטימטר בו. לא העזתי להסתכל.
עצמתי עיניים חזק.

"את בסדר?" שמעתי אותה צועקת.

ואז גם היא החליקה. 
זה היה כל כך מצחיק.
התחלתי לצחוק, פשוט לא הצלחתי להפסיק.
היא מצמצה בבלבול ואז גם היא התחילה לצחוק.
ושתינו בתוך השלולית; לא מפסיקות לצחוק ביחד.
"אני אוהבת אותך. מקבלת אותך על כל דבר שתעשי."
"באמת?"
"תגידי, את מפגרת?! ברור שכן!"
היה טפשי לחשוב שהחברה הכי טובה שלי  לא מקבלת אותי על מה שאני עושה. היא כל כך מבינה.
כל כך מתחשבת.
התאוששנו וקמנו מהשלולית, ואת כל שאר הדרך חזרה לבית שלי העברנו בצחוק.

4 תגובות
החצי השני שלי.
15/12/2013 16:25
starry night
היא הדבר שמאחד לי את החתיכות החסרות בפאזל.
היא הדבר שגורם לי להיות מאושרת.
היא הדבר שגורם לי לצחוק, לחייך.
היא הדבר שבלעדיו לא הייתי יכולה להסתדר.
היא לא סתם חברה, היא תופעה.
תופעה נדירה, לא תמצאו כמוה בשום מקום אחר.
כבר שנתיים אנחנו חברות טובות. אולי לא קשר מלידה, אבל אנחנו משלימות אחת את השנייה.
לא יודעת איך לתאר אותה במילים.
אותה המילים לא מתארות, מתארות אותה הרגשות.
אני...
קשה לי לחשוב על העתיד.
בסוף השנה היא מתכוונת לעבור לבית ספר אחר, חטיבת ביניים יותר טובה.
אני יודעת שהקשר יתרופף בהדרגה, ואז יתנתק.  
לא רוצה לחשוב על זה בכלל.
לסתום את האזניים חזק בשתי ידי.
לצרוח ולדמיין שכל זה לא קורה לי, וגם לא קרה.
אני לא יכולה בלעדיה.
רק איתה אני נפתחת.
צוחקת.
בוכה.
על החיים, וכמה שהם אכזריים ונוראים. 
לפעמים אנחנו צוחקות ובוכות על זה באותו הזמן.
אפשר להעביר איתה את הזמן, את כל הזמן שבעולם.

אבל זהו?

עוד כמה חודשים זה יגמר?

לספור את כל השניות, הימים, לנצל אותה איתם עד תומם.
אל תלכי.
תני לי יד.
וביחד נצעד לאורך כל הדרך.
והזמן יחלוף.
וידינו לאט לאט ניתקות, מתרחקות אחת מהשנייה.
וכל אחת ממשיכה בדרכה.

4 תגובות
לאזעזל, מה יש למצוא בone direction?!?!
19/11/2013 15:38
starry night
הודעה לכל הדיירקשניות שבינינו;
מה יש לכן למצוא ב1D? אז מה אם הם גרמו להמון נערות להאגיש טוב עם עצמן, כל חתיך מלוקק יכול להגיד לנערה שהיא יפה!
הם לא כותבים את השירים שלהם, מישהו כותב להם אותם תמורת תשלום.
הקליפים שלהם רדודים וילדותיים מדי, מנסים לעשות רושם.
יש שיר שהם שרים שקוראים לו one wayשהוא בכלל לא שייך ללהקה, זה שיר מלפני שלושים שנה! הם רק עשו לו קאבר!
יש הרבה מעריצות שאוהבת את 1D בגלל שהם חתיכים...
מבחינתי מה שהם שרים לא נקרא מוזיקה.
וגם כל המוצרים של one direction.. 
בושם, צמידים, חולצות,עגילים,טבעות,תיקים,קלמרים... וכן, גם מברשת שיניים.
אני גם ראיתי פוסטרים שלהם, וכולם שם עושים פוזות.
איפה כל הזמרים של פעם?
אני לא רוצה מיילי סיירוס, שהתחילה את הקריירה שלה כנערה תמימה, והדרדרה ולהתנדנדות בעירום על כדור ברזל...
גם את ריהאנה
 שהשירים שלה לדעתי הם זבל. להופעה שלה בישררל היא אחרה בשעה (בכוונה) והייתה הופעה בח"ול שבה היא שרה בפלייבק.
טוב, זה היה פוסט מתבכיין...
אבל זאת דעתי, תקפצו לי!

11 תגובות
בעיית המתמטיקה שלי.
17/11/2013 16:07
starry night
"עכשיו את לוקחת את המספר הזה ומעבירה אותו לכאן"
"מה? כן..."
"תתעוררי מהחלום! אני מנסה ללמד אותך איך מצמצמים שברים ואת לא מקשיבה! איך תדעי מתמטיקה בעתיד בקצב הזה?!"
אמא שלי שוב מנסה ללמד אותי את המקצוע המקולל הזה.
אני בכיתה ו', אבל המתמטיקה שלי ברמה של כיתה ד'.
אני כבר לא מקשיבה כי נמאס לי.
היא חושבת שאני יכולה להגיע למקומות גבוהים עם קצת מאמץ.
אבל אני לא.
 היא לא מבינה שזו לא סתם אי הבנה בחומר.
יש לי במקצוע הזה לקות.
אני אומרת לה שתנסה לקחת אותי לאבחון, אבל היא חושבת שיש לי פוטנציאל ואני פשוט לא מממשת אותו.
בינתיים אמא שלי מסבירה לי עוד קצת מהחרא הידוע גם בשם מתמטיקה, ואין לי כבר סבלנות.
"נמאס לי!" אני צועקת, "את לא מבינה שקשה לי?"
אני בורחת מהשולחן בסלון אל החדר שלי, כדי לכתוב את הפוסט הזה.
ואת אמא שלי, כאילו לא קרה כלום, ניגשת להכין באדישות ארוחת צהריים.
שתבין אותי.
לאזעזל.
4 תגובות
תגלי את עצמך האמיתית.
16/11/2013 08:47
starry night
תגלי את עצמך האמיתית.
תגשי למראה, שעד עכשיו ראית בה אותך במטושטש.
ותמחקי את אדי הבכי.
ופתאום את רואה את עצמך האמיתית, בלי כל הדברים הרעים שאחרים אמרו לך.
ואת ראה כמה שאת יפה.
וכמה שאת מקסימה.
ואחרי כל שנות הדיכאון האלה, פתאום בא לך לתת חיבוק למישהו.
לא להיות סגורה כמו בעבר. 
ולהתקרב לאט לאט, אחרי כל שנות הדיכאון האלה, לחברים. למשפחה.
ופתאום בא לך לתפוס איזו פינת שמש חמימה, כדי לא לחזור להיות קרירה כמו בעבר.
ואת פתאום חושבת לך מה הפסדת, בכל שנות הדיכאון האלה.
רגעים מלאים בהנאה, ימים מלאים בשמחה, שבועות מלאים בכיף, חןדשים מלאים בצחוק.
אבל צריך לפתוח דף חדש, לחשוב על העתיד, ולא על העבר.
ולמתוח את ידיך ורגליך לאט לאט.
ולהשקיף על העולם.
ולחייך חיוך.
לא סתם אחד מזויף, כששאלו אותה עם הכל בסדר אצלה, בתקופת הדיכאון.
חיוך אחד שובב ושובה לב, עם שתי גומות חן.
וגילית את עצמך האמיתית.
4 תגובות
יום שישי השחור.
15/11/2013 14:56
starry night
לא מספיק אתמול?
באמת, למה זה קורה לי?
אני פשוט מאוהבת בבן מגעיל שלא שם עלי וגם לא על אף אחד אחר.
ממשיכה להיות מאוהבת בו.
והיום הוא כל כך פגע בי, עד שבכיתי.
ואני עדיין אוהבת אותו.
היום התחיל רגיל.
דווקא בסופו הוא בחר להשפיל אותי.
היינו בשטח בית הספר, ופתאום הוא לוחש לי: "את שעירה."
יכולתי להתייחס לזה כשטות.
יכולתי לנחם את עצמי שהא סתם אמר לי את זה בצחוק.
אבל בכיתי. זה באמת נכון.
הדמעות  התחילו לזלוג מעצמן.
לא יכולתי להתמודד עם זה, פשוט עצמתי את העיניים.
וכשפקחתי אותן, הוא לא היה שם.
ראיתי אותו הולך משם כאילו לא קרה כלום.
הוא שם לב שבכיתי, אני בטוחה.
אני כל היום עסוקה בכמה אני יפה.
לא בקטע קיצוני.
אבל אני רגישה.
לכל פגיעה קטנה.
ואני ממשיכה לאהוב את החרא הזה.
אני בתוך מערבולת של רגשות סותרים.
בבקשה תתיחסו לפוסט הזה ברצינות, אני במצוקה.




13 תגובות
בא לי לדפוק את הראש בקיר.
14/11/2013 18:47
starry night
אני לא יכולה.
פשוט להתמודד עם כל הכעס והזעם הזה.
זה פשוט היה יום גרוע.
אני דווקא די פתוחה לספר את כל מה שעבר עלי, זה יעזור לי קצת לפרוק עצבים.
עשיתי מעשה מטומטם. אפשר לחשוב שאני בת חמש!
טוב, הרבצתי למורה.
זאת לא אני, ברגע שאני מעוצבנת הידיים שלי מתחילות להכות בלי שליטה.
זה התחיל כבר מגיל הגן.
הייתי חוטפת התקפי זעם לעתים קרובות, אם למשל לא היו עושים מה שהייתי רוצה.
בשנים האחרונות זה פסק, אבל דווקא היום זה שוב חזר.
אני לא אפרט מה היו הסיבות שגרמו לי להרביץ, אבל כעבור כמה דקות הייתי בחדר המנהל.
מושפלת, וחוטפת צעקות.
ניסיתי לכתוב קצת יותר ארוך, אבל באמת שאין לי מצב רוח לזה.
אולי מחר אתאפס על עצמי.
8 תגובות
אין לי כוח.
09/12/2013 17:19
starry night
אני מעוצבנת.
אני כועסת.
אני מבולבלת.
אני עייפה.
אני מאוכזבת.
אני מדוכדכת.
אני עצובה.
אני מתוחה.
אני רגזנית.
וכל הרגשות האלה בשבוע אחד...

אני צריכה עזרה.
אח שלי יודע שיש לי בלוג. לא נראה לי שהוא יודע על הבלוג הספציפי הזה, אבל זה עדיין מסכן אותי.
אני חושדת שגם ההורים יודעים. לפני כמה ימים התעוררתי באמצע הלילה וראיתי את אבא שלי בטלפון שלי מחפש כל מני אתרי בלוגים.
אני במצוקה.

עזרה.
אני צריכה עזרה.
4 תגובות